ביאור שטיינזלץ על פסחים כ״ג

1 לרבים, שגם הנטוע לצורך הרבים חל עליו איסור ערלה לכל פרטיו. ר' יהודה אומר: להוציא את הנטוע לרבים, שהוא מותר.

2 ומבארים: מאי טעמא דתנא קמא מה הטעם של התנא הראשון — דכתיב שנאמר "ונטעתם", וכתוב זה ליחיד משמע, שלכל יחיד ויחיד מדבר הכתוב, שכן נטיעה נעשית כרגיל על ידי יחיד, ואילו לרבים לא משמע. לכן כתב רחמנא הכתוב "לכם" בלשון רבים ברורה — להביא בכלל איסור זה אף את הנטוע לרבים. ור' יהודה המתיר בנטוע לרבים סבור כי "ונטעתם" משמע בין לרבים בין ליחיד, ואף "לכם" בין יחיד בין רבים משמע, אם כן הוי הרי זה רבוי אחר רבוי, וכלל הוא בידינו: אין רבוי אחר רבוי בא אלא למעט, ומשמעו בפעם השניה "לכם" — למעט את של הרבים מכלל איסור זה, וזו כשיטת ר' יהודה.

3 א ועוד מקשים על הלימוד העיקרי: והרי תרומה דרחמנא שהכתוב אמר "וכל זר לא יאכל קדש תושב כהן ושכיר לא יאכל קודש" ויקרא כב, י, ותנן ושנינו במשנה: מערבין בעירובי תחומין וכיוצא בהם לנזיר ביין, אף על פי שאסור בשתייתו. ולישראל בתרומה, אף על פי שאסור באכילתה. הרי שמותר ליהנות מן התרומה, אף על פי שנאמר בה "לא יאכל", וקשה לר' אבהו שלדעתו יש בה גם כן איסור הנאה!

4 אמר רב פפא: שאני התם שונה שם שכן אמר קרא המקרא "ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב" במדבר יח, כז, ולמדו מכאן: כי תרומתכם שלכם תהא, שמותר לישראל ליהנות מן התרומה. ושואלים: ואידך והאחר חזקיה, שלדעתו "לא יאכל" משמעו רק איסור אכילה, לשם מה זקוק הוא לתוספת של ההדגשה "תרומתכם"? ומשיבים: שלדעתו באמת אין ללמוד מכאן אלא "תרומתכם" — תרומת כל ישראל משמע, שהוא שימוש לשון במקרא ואין להוציא ממנו מסקנות.

5 ב ועוד מקשים על שיטת ר' אבהו: והרי נזיר, דרחמנא שהכתוב אמר "כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל" במדבר ו, ד, ותנן ושנינו במשנה מערבין לנזיר ביין אף על פי שאסור בשתייתו, משמע שמותר לנזיר ליהנות מן היין אף שנאמר "לא יאכל"! אמר מר זוטרא: שאני התם שונה שם שאמר קרא המקרא "נזרו" שמשמעו — שלו יהא, כלומר, עדיין היין קניינו וברשותו הוא.

6 רב אשי אמר: ממקום אחר למדים זאת, שנאמר "קדש יהיה גדל פרע שער ראשו" במדבר ו, ה, ונדייק: גידולו של השיער קדוש, שאסור בהנאה ודינו בשריפה, ואין דבר אחר שבנזירות קדוש ואסור בהנאה. ומקשים: מידי וכי ואין דבר אחר כתיב נאמר?! הרי לא נאמר בכתוב אפילו רמז שהדברים באים לצמצם את חלות הקדושה ואיסור ההנאה לענין אחד בלבד! אלא מחוורתא מחוור, ברור כשיטת מר זוטרא וכתירוצו.

7 ג ועוד מקשים על ר' אבהו: והרי חדש, כלומר תבואה לפני זמן הקרבת העומר, דרחמנא שהכתוב אמר: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם" ויקרא כג, יד, ותנן ושנינו במשנה: קוצר את התבואה לפני העומר לצורך שחת, וכן קוטף בידו אפילו חיטים גמורות ומאכיל לבהמה, הרי שמותר ליהנות ממנה למרות שנאמר "לא תאכלו"!

8 אמר רב שמעיה: שאני התם שונה שם שאמר קרא הכתוב "קצירכם", ולמדים מכאן: קצירכם — שלכם יהא כלומר, ברשותכם ולהנאתכם. ושואלים: ואידך והאחר הוא חזקיה, שאיננו אוסר בהנאה, וממילא אינו צריך להדגשה יתירה זו, מה הוא למד מביטוי זה? ומשיבים: הוא סבור שאין כאן מקום לדיוק זה, אלא "קצירכם" — של כל ישראל משמע, שנאמר הדבר בלשון רבים כמצוות רבות אחרות שנאמרו לכל ישראל.

9 ד ועוד מקשים על שתי השיטות: והרי שרצים, דרחמנא שהכתוב אמר "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" ויקרא יא, מא, ובכל זאת תנן שנינו במשנה: ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאין שלא התכוונו תחילה לצודם — מותרין למוכרן לגוים. הרי שאף שכתוב "לא יאכל" אין הדבר כולל איסור הנאה! ומשיבים: שאני התם שונה שם שאמר קרא המקרא "לכם" שמשמעו — שלכם יהא, ומותרים אתם בהנאתו.

10 ושואלים: אי הכי אם כך שהשרצים מותרים בהנאה לגמרי, אפילו לכתחלה נמי גם כן יהא מותר לחזר אחריהם לצודם כדי למוכרם לגוים, והלוא ההלכה אוסרת זאת! אלא שאני הכא שונה כאן שאמר קרא הכתוב "יהיו" משמעו — בהוייתן יהו, כלומר ישארו בריחוקם ובשיקוצם.

11 ושואלים: ולחזקיה, למה לי למיכתב לכתוב קודם "לא יאכל" שהוא איסור הנאה, ומייתי ולהביא אחר כך "לכם" למישרייה כדי להתירו. שלא לכתוב רחמנא יכתוב הכתוב "לא יאכל", ולא בעי יצטרך "לכם", אמר לך חזקיה יכול היה חזקיה להשיב לך טעמא דידי נמי מהכא טעמי, נימוקי שלי גם כן מכאן הוא, שממקור זה עצמו הוא למד את סברתו. שכן מן הצורך לכתוב במפורש "לכם", הרינו מבינים ש"לא יאכל" הריהו אף איסור הנאה, וצריך היה הכתוב ללמדנו זאת, וכאן אחד המקורות להלכה הכללית במשמעות "לא יאכל".

12 ה ועוד מקשים: והרי חמץ דרחמנא שהמקרא אמר "לא יאכל חמץ", ובכל זאת, תניא שנינו בברייתא : ר' יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך היאך סבור אתה שחמץ אסור בהנאה כל שבעה? שלדעתו חמץ מותר בהנאה כל שבעת ימי הפסח וכל שכן לאחריו. ומכאן נבין שיש חכם הסבור שאפילו "לא יאכל" משמעו איסור אכילה בלבד! ומשיבים: שאני התם שונה שם שאמר קרא הכתוב "מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבולך" שמות יג, ז, "לך" משמעו — שלך יהא, ברשותך ולהנאתך.

13 ושואלים ורבנן ושאר חכמים הסבורים כי חמץ יש בו איסור הנאה, מה לומדים הם מהדגשה זו? ומשיבים: שמן ההדגשה "לך" הם למדים: שלך אי אתה רואה, כלומר חמץ השייך לך הוא שאסור, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה הקדש. ושואלים: ואידך והאחר, ר' יוסי כיצד לומד הוא הלכה זו? ומשיבים: תרי שני "לך" כתיבי כתובים בענין; אחד ללמד היתר ראיית חמץ של גוי הנמצא ברשותך, ואחד ללמד היתר הנאה.

14 ושואלים: ואידך והאחר, חכמים כיצד מבינים הם את הכפלת "לך"? הם מפרשים: חד אחד — בגוי שכיבשתו והוא כפוף לישראל ונשמע לו, וחד ואחד — בגוי שלא כיבשתו, ללמדנו שגם גוי המסור בידי ישראל וכפוף לו, אין חמצו הנמצא ברשותך אסור לך בראיה. ואידך והאחר, ר' יוסי, מהיכן לומד הוא הלכה זו? לדעתו תלתא שלושה "לך" כתיבי נאמרו בפרשה זו. ואידך והאחר, חכמים אומרים כי "לך" אלה שבכתוב חד אחד — בענין שאור, וחד ואחד — בענין חמץ. וצריכי וצריכים שיכתוב במפורש בשניהם כפי שנתבאר במסכת ביצה ז,ב שאין ללמוד חמץ משאור, ולהיפך.

15 ו מנסים להציע: לימא כתנאי האם לומר כמחלוקת תנאים שנחלקו בבעיה זו, היא מחלוקתם של חזקיה ור' אבהו בענין משמעות "לא תאכל". כי על הכתוב "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלהו" ויקרא ז, כד שנינו: מה תלמוד לומר: "לכל מלאכה", שיכול למלאכת גבוה כלומר, לצרכי המקדש יהא מותר החלב, אבל למלאכת הדיוט יהא אסור, תלמוד לומר: "לכל מלאכה" — אלו דברי ר' יוסי הגלילי.

16 ר' עקיבא אומר להיפך: שיכול למלאכת הדיוט יהא חלב נבילה טהור וראוי לשימוש, ולמלאכת גבוה יהא טמא — תלמוד לומר: "לכל מלאכה".

17 ואם נמשיך ונפרש את מחלוקתם, יש לומר כי ר' יוסי הגלילי לטומאה ולטהרה לא איצטריך קרא הוצרך מקרא שאין מקום להניח טומאה בחלב. כי איצטריך קרא כאשר הוצרך המקרא להדגיש "לכל מלאכה" הרי זה לאיסור ולהיתר. ור' עקיבא, לדעתו איסור והיתר לא צריך קרא מקרא מיוחד, כי איצטריך קרא כאשר הוצרך המקרא הרי זה לטומאה ולטהרה.

18 מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בדבר זה נחלקו, שר' יוסי הגלילי סבר: "לא תאכלו" משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה הרי שנבילה אסורה בהנאה, וכי אתא קרא וכאשר בא המקרא "יעשה לכל מלאכה" למישרייה להתירה לנבילה — בהנאה הוא דאתא שבא. ור' עקיבא סבר: "לא תאכלו" — איסור אכילה בלבד משמע, ואיסור הנאה לא משמע. ולכן אין צורך בכתוב מיוחד להתיר נבילה בהנאה, ולכן כי אתא קרא כאשר בא המקרא "יעשה לכל מלאכה" כוונתו לענין דיני טומאה וטהרה, ונמצא שכבר נחלקו התנאים בשאלת משמעות האיסור "לא תאכל".

19 את ההנחה הזו דוחים: לא, אפשר לומר כי לדעת כולי עלמא הכל "לא תאכלו" משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה. ואילו הכא, בהא קמיפלגי כאן, בדבר זה נחלקו, ר' יוסי הגלילי סבר: כשהותרה נבילה בהנאה, היא עצמה הותרה ואולם חלבה וגידה לא הותרו יחד עמה. וכי איצטריך קרא וכאשר הוצרך המקרא "יעשה לכל מלאכה" הרי להיתר הנאה הוא דאתא שבא, שהרי לא ידענו קודם שהחלב מותר בהנאה. ואילו ר' עקיבא סבר: כשהותרה נבילה בהנאה — חלבה וגידה נמי גם כן הותרו בהנאה. ולכן כי איצטריך קרא וכאשר הוצרך המקרא הרי זה לטומאה וטהרה.

20 ושואלים: ולשיטת ר' יוסי הגלילי, אשכחן מצאנו במפורש בחלב דשרייה רחמנא שהתירו הכתוב בהנאה, אלא גיד הנשה נימא נאמר שאסור, שהרי לשיטה זו לא הותרה הנאתו! ומתרצים: איבעית אימא אם תרצה אמור הכי נמי כך גם כן שאסור, שבאמת לשיטה זו גיד הנשה אסור בהנאה. איבעית אימא אם תרצה אמור שגיד הנשה אכן מותר בהנאה, ומייתי לה מביא, לומד הוא, דבר זה היתר הנאת גיד הנשה בקל וחומר זה: ומה חלב שענוש כרת על אכילתו במזיד — מותר בהנאה, גיד הנשה שאינו ענוש כרת על אכילתו במזיד — לא כל שכן שמותר בהנאה.

21 ושואלים: ור' שמעון שאסר כל גיד הנשה בהנאה, מדוע אינו מקבל קל וחומר זה שעל פיו יש להתיר בהנאה כל גיד הנשה? ומשיבים: לדעתו איכא יש מקום למיפרך לפרוך, לשבור קל וחומר זה, כיון שאין ללמוד מאיסור חלב לענין איסור גיד הנשה מתוך הנחה שאיסור חלב חמור יותר, שכן מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה, שהרי איסור זה חל רק על בהמה טהורה, אבל חלב חיות טהורות מותר באכילה, תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חיה. ונמצא שיש חומרה באיסור גיד הנשה שאינה באיסור חלב, ואין איפוא ללמוד קל וחומר.

22 ושואלים: ואידך והאחר, ר' יוסי המתיר את הגיד על ידי קל וחומר זה, מה משיב הוא לפירכה זו? ואומרים: בבהמה קאמרינן אומרים אנו שהרי קל וחומר זה בבהמה מיהת על כל פנים לא אישתרי הותר חלב, ובבהמה יש בו איסור חמור יותר מאשר בגיד, ולכן אפשר ללמוד מכאן קל וחומר.

23 א לאחר שביררו ודנו בענינים מרובים בדיני איסורי אכילה והנאה, שואלים: מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו הרי הקשינו כל המקראות הללו ותירצנום, ומצאנו שבכל המקרים אין שום הבדל לבסוף, מצד הענין, ובכל מקום שנאמר "לא תאכל" אין בו איסור הנאה. ואם כן, חזקיה ור' אבהו במאי פליגי במה באיזו נושא, נחלקו שהרי לכאורה אין כל הבדל ביניהם! ומשיבים: נחלקו בחמץ בפסח ואליבא רבנן ועל פי שיטת חכמים האוסרים אותו בהנאה, וכן בשור הנסקל ואליבא ולפי שיטת דברי הכל. ומפרשים: חזקיה נפיק ליה יוצא לו ענין איסור זה מ"לא יאכל", ור' אבהו נפיק יוצא לו ענין זה מתוך שהתירה התורה הנאת נבילה, ובפירושי פסוקים אלה נחלקו שני האמוראים.

24 ושואלים: מכדי הרי בין למר לחכם זה ובין למר לחכם זה אסורין הן בהנאה אף שאינם מסכימים לאותו מקור בפסוק, ואם כן מאי בינייהו מה ההבדל המעשי ביניהם ומתרצים: איכא בינייהו יש הבדל מעשי ביניהם לענין חולין שנשחטו בעזרה. חזקיה סבר: "לא יאכל" — למעוטי הני למעט את אלה שיש בהם איסור אכילה בלבד, "אתו" — למעוטי למעט חולין שנשחטו בעזרה.

25 ואילו ר' אבהו סבר: "אתו" — למעוטי הני למעט את אלה, ואילו חולין שנשחטו בעזרה — לאו דאורייתא נינהו לא מן התורה הם אלא מגזירת חכמים. נמצא שחולקים הם ביחס לדין חולין שנשחטו בעזרה אם הוא מן התורה, ובכך יש גם הבדל הלכה למעשה.

26 ב מסופר: יתיב ההוא מרבנן קמיה ישב אחד החכמים לפני ר' שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר משמיה וישב ואמר משמו של ר' יהושע בן לוי: מנין לכל איסורין שבתורה דכי היכי שכמו שאסורין באכילה הכי נמי כך גם כן אסורין בהנאה? ומאי ניהו ומה הם אותם איסורים שאנו רוצים להוכיח עליהם — חמץ בפסח ושור הנסקל? ותוהים מיד: מה משמעה של השאלה מנין?! תיפוק ליה יצא ילמד לו אותו האיסור מהכתוב "לא יאכל"! ומשיבים: "לא יאכל" רק איסור אכילה משמע ליה נשמע מובן לו מכאן, ואילו איסור הנאה לא משמע ליה נשמע מובן לו מכאן.

27 ומקשים: תיפוק ליה יצא ילמד לו אותו האיסור מתוך שהותרה הנאת נבילה במפורש?! ומשיבים: סבר לה סבור הוא כר' יהודה שאמר בענין נבילה: הרי זה דברים ככתבן ואינו בא ללמד דבר.

28 ומקשים: אי סבר לה אם סבור הוא כר' יהודה, אם כן תיפוק ליה מהיכא דנפקא ליה תצא לו הלכה זו מהיכן שיצאה לו לר' יהודה, מן הכתוב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו" שמות כב, ל שדרש: אותו משליכים לכלב, אבל אין משליכים לכלב שאר איסורים שבתורה, ולמדנו מכאן איסור הנאה לחמץ בפסח וכיוצא בו!

29 ודוחים: קסבר סבור הוא חכם זה כי חולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה דאורייתא מן התורה, ו"אותו" שנאמר בכתוב בא ללמד לענין איסור הנאתם. ומנין למד הוא איסור הנאה בשאר דברים, דכתיב שנאמר "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף" ויקרא ו, כג,

30 שאין תלמוד לומר "באש תשרף", כאשר יבואר, ואלא מה תלמוד לומר "באש תשרף"? אם אינו ענין לגופו, שדבר זה יודעים אנו כבר ממה דכתיב שהרי כבר נאמר "ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שרף" ויקרא י, טז, ולמדנו שאילו הובא היה נשרף, ואין צורך בחזרה על הלכה זו, לכן תנהו ענין לכל איסורין שבתורה שנאסרו באכילה,